חדשות סרטים

סקירות "דוקאביב": "שולה המוקשים", "שכנים" ועוד

מאת: |
סקירות דוקאביב: שולה המוקשים, שכנים ועוד
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
בחלק השני של כתבת הסקירות מפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי, שיחל ביום חמישי ויימשך עד ה-26 במאי עם הקרנות של 120 סרטים דוקומנטריים חדשים, כתבי האתר סוקרים את הסרטים: "שולה המוקשים", "שכנים" ו"עבדו הנאמן של קובריק"
שכנים

מבקר: רפאל תמנה

סרטו המעניין של שי לוי מהווה סרט תיעודי ויצירה פיוטית אישית בעת ובעונה אחת. לוי, שמתאר את עצמו בסרט כאדם רגיש וחשוף, מספר על חזרה מהודו לישראל, לפני אי אילו שנים, שהייתה מלווה בתחושת פחד, ניכור וזרות עמוקה. לוי לא מספר לנו באופן ישיר מדוע הוא נמצא כאן, כשם שברובו של הסרט הזה רב הנסתר על הגלוי, ומדוע החליט לעבור חזרה מהמושב שחי בו אל בניין דירות אפור, צפוף ועמוס ברחובות, עיר נעוריו. על הצופה מוטלת המשימה הקפדנית והזהירה לראות פנימה בין תמונות שונות מחייהם של שכניו השונים לבניין.

לוי בוחן ברגישות, מבלי להתערב, את צרכיהם וכמיהותיהם השונים של שכניו לבניין, אנשים מכל הסוגים והמידות. המשותף הוא תמיד חווית הבדידות, תחושת אי השייכות, הספק, והקושי בקשר. אלה הם תדרים סמויים ועדינים כי לוי אינו רוצה לחטט ולהראות באופן ישיר את העיקר, שאולי לא מסגיר את הסוד האמיתי של חיי אדם, את רגעי היופי המיוחדים שבהם ואת רגעי הכאב והאובדן: אהבה ראשונה, ואלה שאין להם אהבה. על הצופה לסגל לעצמו עין עניינית, מבחינה ואמפתית כמו זו של הבמאי-הצלם.

בניין המגורים משקף את רחובות - אולי את ישראל – כמקום קשוח ואטום, שלאנשים קשה בו לראות אלה את אלה, והם עסוקים בטרדותיהם האישיות המעיקות. אחת משכנותיו של לוי קובלת על השגרה החדגונית והלוחצת של מציאות החיים כאן, שאולי אינה מאפשרת לאדם לגדול להיות מי שהוא באמת. כל איש חי בממלכה אישית בתכלית, ומסוגל לדעת מעט מאוד על ממלכתו של זולתו. הסרט מציג תמונות חיים מצטלבות ובו זמניות, שאינן יכולות באמת להיפגש, אבל בכל זאת נפגשות. הוא מבטא כמיהה לצאת ממרחב השיפוטיות כדי שכולנו נוכל לחיות כאן ביחד בשלום, בלי שמבטיו של הזולת הבוחן יפלשו אלינו, ישפטו אותנו על המקומות בהם אנו דועכים ונופלים. המעשה הקולנועי של לוי נחווה על ידי כבקשה לראות ולהיראות, מבלי להסתגר בהוויית שכנות מרוחקת וקפוצה: להיות ביחד, ולהישאר בחיים. לעיתים לא יכולתי להבין את ההיגיון והמניע לשזירת החומרים שבחר לוי להראות לנו, ואת הרצפים שבחר ויצר. אולי מכיוון שזהו סרט כל כך אישי, ואולי מכיוון שהוא איננו סרט מאוד שלם.



עבדו הנאמן של קובריק

מתן יניב

"כמה זה קשה לקחת מצלמה ולצלם ולקרוא לזה סרט?", זו הייתה השאלה של ליאון ויטלי, שחקן קולנוע נחוש בראשית דרכו, לפי שפגש את הבמאי הענק סטנלי קובריק, ללא ספק הבמאי התובעני והפרפקציוניסטי ביותר. מרגע פגישתם בסרט "בארי לינדון", ויטלי נסחף אחר הבמאי. הוא שימש כעוזרו הצמוד ודאג לליהוק, תיאומי הפקה, אימון השחקנים, ארגון הסעות ולקח חלק בעוד המון תפקידים גדולים שעליהם קיבל קרדיט קטן מאוד. כמו עש הרודף אחרי האור, גם ויטלי נשרף בזמן העבודה עם קובריק. הסרט "עבדו הנאמן של קובריק" מתעד לראשונה את עבודתו של ויטלי. מהמחסור בשעות שינה עד ידידות שנרקמה בינו לבין דני הצעיר מ"הניצוץ". השחקן ר. לי ארמי ("מטאל ג'קט") השווה את ויטלי לסוג של איגור, אשר עוזר לדוקטור פרנקנשטיין בכל מעשיו. אנו גם יודעים כי קובריק נוהג לדחוף אנשים לקצה היכולת, גם אם הדבר מלווה בצעקות או לחכות בפינה לטעות הקטנה ביותר, דברים שגרמו לרוב האנשים לסלוד ממנו. אך ויטלי העריץ את קובריק, הוא נשאר נאמן עבורו גם בזמנים הקשים ביותר.

טוני זיירה, במאי הסרט, הראה את האובססיה שלו להוליווד בסרט הנהדר "הפריצה הגדולה שלי", אשר ליווה שחקנים מתחילים בעודם רודפים אחרי החלום עד הפיכתם לכוכבי קולנוע. זיירה מטפל בהערצה יתרה בסיפורו של ויטלי ובביקורת לא קטנה המופנית כלפי קובריק. מה שעובד כאשר הוא סוקר את ההיסטוריה של השניים במבנה ליניארי העובר דרך סרטיו האהובים של קובריק, לא עובד כאשר זיירה ממשיך שוב ושוב להלל את מסירותו של ויטלי דרך עוד ועוד ראיונות. הסרט מציג אדם חזק שאיננו יודעים עליו דבר. הוא לא מנסה לחקור על פרטים אישיים בחייו של ויטלי ומסרב להראות את פגמיו, להראות אותו פגוע, תשוש או כלל אנושי.

"עבדו הנאמן של קובריק" רק מצדיע בצביעות ובעצלות כלפי הקריירה של ליאון ויטלי ועושה זאת באמצעות עוד ראיון שבו מסופר על המחסור בשעות השינה של ליאון, כמה שסבל אך עדיין המשיך או בעוד ראיון על שחקן שלפתע הבין כמה הערכה יש לו כלפי ויטלי. כך נהפכות 40 הדקות האחרונות של הסרט למייגעות, מחזוריות ואף הופכות את ויטלי לדמות מאוסה וריקה מתוכן. ניצחונו של הסרט הוא בהעברת תהליך עבודה אמיתי של סרט. חבל שזיירה לא עשה מאמץ נוסף להפוך את ויטלי לדמות עם מעט יותר עניין.

שולה המוקשים

מבקר: אלעד שלו

אחרי נסיגת דאע"ש ממוסול שבעיראק נותרו רוב בתי העיר ממולכדים. הקולונל פאח'יר ברווארי יוצא לפרק את המטענים והמוקשים במו ידיו. הסרט הדוקומנטרי "שולה המוקשים" מבוסס ברובו המוחלט על עשרות שעות בהם תיעד ברווארי וחבריו ליחידה את הליך פירוק המוקשים וזה יותר ממספיק על מנת ליצוק סרט שמחזיק את הצופה על קצה הכיסא, ממתין בחרדה לפיצוץ הבלתי נמנע, שמתרחש מספר פעמים לאורך הסרט.

התיעוד העצמי המפורט הופך את "שולה המוקשים" לסרט שנמצא יותר בז'אנר של סרטי המלחמה בסגנון "מטען הכאב", על גבול האימה, מאשר סרט תיעודי סטנדרטי. דרך הסרטונים וראיונות עם בני משפחתו, חברים ליחידה וחיילים אמריקאים, אנו נחשפים לאישיות יוצאת הדופן של ברווארי, שדמותו העולה מהסרט היא של גיבור עשוי ללא חת, המוכן להקריב את עצמו לטובת הכלל ואף מנסה לחנך את הסובבים אותו לחיים סובלניים יותר ואלימים פחות. המוטו של הקולונל הוא ""אם אטעה אמות, אבל אם אצליח – המוני חפים מפשע יינצלו", והוא מוכן לסכן את חייו פעם אחר פעם כדי להגשים אותו.

ארגון דאע"ש מוצג בסרט במלוא המפלצתיות שלו, כשמטרתו היא להשאיר כמות מוקשים גדולה ככל האפשר על מנת להרוג כמה שיותר אזרחים לאחר נסיגתם מהשטח. מזל שיש בעולם שלנו עוד מספר אנשים כמו הקולונל ברווארי, שמזכיר את גיבורי הקולנוע הטובים והצודקים של פעם, ומזכיר לצופה הישראלי כי החברה המוסלמית היא מגוונת ורבת השקפות יותר מה שמנסה להציג אותה הממשל בארץ.

לחלק הראשון של הכתבה: לחצו כאן

אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

 
כתבות אחרונותלכל הכתבות מהחודש
 
חיפוש בארכיון 2018
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Paddington 21פדינגטון 2ציון גולשים10 / 8.9
Maudie2מודיציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 3.5
Rampage3פראציון גולשים10 / 8.4ציון מבקרים5 / 2.8
The Avengers Infinity War4הנוקמים: מלחמת האינסוףציון גולשים10 / 8.3ציון מבקרים5 / 4.3
Ready Player One5שחקן מספר אחתציון גולשים10 / 8.3
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט